נקודת הפיצוץ

היה מושלם 

יום שישי אחרי הצהריים נסענו לים, חברה אני והילדים.
היה מושלללללם.
הים, הגלים, החוף, מזג האויר, האנשים השמחים מסביב, החיוך וקול ציחקוק הילדים, חלוקת התפקידים ושיתוף הפעולה בין הילדים. זמן איכות אמיתי.
השמש שקעה. התקפלנו. איזה כיף. היה מתוקתק.

ואז בא התסכול

ארוחת ערב ? חשבנו לעצור לקנות שניצלונים רגע לפני היציאה מהחוף.
הילדים התיישבו בשולחנות על החוף, ראיתי איך השניצלונים מופיעים להם מול העיניים והריח נכנס לאף...
אבל כשגילינו שהמחירים לא בגדר הסביר, החלטנו (חברתי ואני) לוותר
וכך בשניה אחת עצרנו להם את כל הטוב הזה ואמרנו " לא מתאים, הולכים הביתה".

אכן כן, התסכול היה גדול. "אמאאאא אז אם לא שניצלונים אז המבורגר, אז פיצה, אז גלידה.... אז משהווו..." היום לא. חוזרים הביתה. במקרים כאלה, לפעמים כולם מרימים דגלים אדומים, צועקים, רבים, מתווכחים...
הפעם יצאתי בזול, רק אחד היה "הבעייתי העיקרי" (כן נכון, ועוד אחד שעזר לו כשהגיב על כל דבר והקניט אותו...)

אז מה היה לנו – הוא לא רצה להכנס לאוטו, שום כסא (מכל 5 המקומות שהוצאו לו) לא התאים לו, לא רצה לשבת ליד זה, לא רצה שזה יסתכל עליו, לא רצה לשמוע את המוזיקה הזאת, לא רצה לחגור חגורה, לא רצה שזה יבחר שיר, לא רצה את המגבת הזאת, לא רצה את התפוח הזה, שום דבר לא מצא חן בעינייו, רצה רק לדפוק על החלון לעשות רעש מעצבן ולריב עם זה שלידו.... ולבכות... ולבכות....
כן, גם אני הייתי כבר עייפה ורעבה, ומלאה בחול, וחושך וכבר רציתי להגיע הביתה....

כל הזמן הזה חברה שלי יושבת לידי באוטו ואני רואה איך היא נושמת.... ונושמת.... וזזה בכסא בחוסר נוחות, ובטח חושבת לעצמה :
"מתי זה יגמר....?"
"איך זה יגמר.....?"
"האם זה יגמר...?"
"מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לכאוס הזה....?" ..... 

והינה הגיעה התפנית

נרגעו הרוח התחלנו לנסוע.
ואז אני שומעת נשימת רווחה.... פפפפפ......
היא מסתכלת עלי ואומרת "וואו. כל הכבוד לך"
ואני מסתכלת אליה בחיוך ושואלת "את לא מכירה את העוצמות האלה, נכון?"
והיא אומרת לי  "ממש לא".

 אני יודעת שהיא לא מכירה עוצמות כאלה, אצלם זה לא קורה. אני מכירה אותה.

אני רוצה לומר לכם שזה לא עניין של חינוך.
זה קשור לדינאמיקה וטמפרמנט, בעיקר הטמפרמנט שלנו ההורים.
להורים סוערים סביר להניח שיש ילדים סוערים.
להורים שמגיבים בצורה רגשית עם הרבה עוצמה, יש ילדים שמגיבים עם הרבה עוצמה.
משם הדרך למערבולת של כעסים מאד תלולה. 

איך עשיתי את זה ?

איך הצלחתי לשים מחסום ולא להדרדר למערבולת הכעסים?
איך הצלחתי להרגיע את הרוחות ולא לתת לכאוס להשתולל לאורך כל הנסיעה הביתה?
איך לא התפוצצתי ונבחתי עליהם ?
איך שמרתי על יחסים טובים?
איך למרות כל זאת הצלחתי לשמר לילדים את הזכרון שהיה להם כיף היום בים ? 

כי אני מכירה את נקודת הפיצוץ שלי !
למדתי לזהות אצלי את הרגע שבו הרגש והעצבים שלי עולים.
למדתי לזהות מה בדיוק מעצבן אותי עכשיו.
אבל יותר מכל למדתי להסתכל מהעיניים של הילדים שלי.

כשאני מבינה מה עובר עליהם, מה עם חושבים ומרגישים - אני אומרת להם את זה במילים
כשהם שומעים את זה ממני יותר קל להם להבין מה עובר עליהם. למשל :

"אתה רעב עכשיו, מאד רצית לאכול שניצלונים במסעדה אבל הלכנו וזה מתסכל/מעציב אותך"

כך, הם מבינים מה עובר עליהם
הם מבינים שאני מבינה אותם
ואני מבינה שהם לא עושים לי דווקא ולכן יכולה להכיל יותר את הכעס שלהם.

כשאני לא נכנסת למערבולת של כעסים - להם קל לצאת מהתסכול מהר יותר