איך זורעים זרעים של שיח פתוח : מתאוריה למעשה
איך הופכים את המילים היפות של 'שיח פתוח עם מתבגרים' למשהו מעשי?
איך באמת אפשר לגרום לילדים לדבר כדי שנדע מה עובר עליהם ואם הם בבעיה?
איך יוצרים "מרחב בטוח" כדי שיוכלו לשתף ?
איך זורעים את הזרעים שיאפשרו שיח אמיתי על נושאים קשים כמו התמכרויות, מיניות, לחץ וקשיים חברתיים, כשאנחנו בקושי מצליחים לדבר על יום הלימודים?
הנה כמה דרכים שימושיות שיעזרו לכם
ליצר מערכת יחסים כזאת שתאפשר לילדים לשתף אתכם במה שקורה להם :
קודם כל, ולפני הכל, חשוב לזכור שאנחנו לא יכולים לצפות מהילדים שלנו יום אחד לבוא ולספר לנו מה עובר עליהם, אם קרה משהו קשה להם, משהו שמביך אותם או מפחיד אותם, אם לא עשו זאת לפני כן, אם לא הכנו את הקרקע ביחסים מולם כדי לאפשר להם לעשות זאת.
לא לצפות שזה יקרה מיד, לא מחר ולא בשבוע הבא
אולי עוד כמה חודשים, אולי עוד כמה שנים
אבל אל דאגה,
תתחילו עכשיו לזרוע זרעים של קשר ושיח פתוח כדי שזה ישתרש ויגדל
תהיו סבלניים
תשקיעו
תסתכלו קדימה
לא. זה לא מאוחר מידי. תמיד אפשר להתחיל
ועכשיו, תכלס איך עושים את זה :
ועכשיו, תכלס איך עושים את זה :
- דברו פחות, הקשיבו יותר
ככל שנדבר פחות, כך הילדים ידברו יותר. כשלא נמהר למלא את החלל בשיחה ולא נמהר לתת עצות או פתרונות, יווצר מרחב. במרחב הזה יש מקום לילדים להביא את מה שמתאים להם. אבל אם אין מרחב, איך יביאו....?
במקום לחקור לחפור ולהביע ביקורת אפשר לומר "וואו, זה נשמע מורכב" או "אני מבינה למה זה הרגיז אותך".
זה משאיר להם מקום ותחושה של קבלה אמפתיה והקשבה. - תתחילו בכם.
ילדים לומדים ממה שאנחנו עושים הרבה יותר ממה שאנחנו אומרים. כשאנחנו מדברים בפתיחות על הקשיים שלנו, על הפחדים, על הטעויות שלנו אנחנו נותנים להם רשות לעשות אותו דבר. אנחנו המודלינג – אנחנו מתנהגים את מה שאנחנו אומרים ונותנים אישור גם לאחרים להתנהג כך. ילדים צריכים לראות שגם הורים טועים, מתנצלים, ומדברים על הרגשות שלהם באופן פתוח. כך הם לומדים שמותר גם להם ולומדים איך לעשות זאת. - בחרו את הרגע.
השיחות החשובות ביותר והמשמעותיות ביותר לא קורות כשאנחנו יושבים מול הילד ואומרים "בוא נדבר". אם כך, כנראה שנשמע ישר את דלת החדר נטרקת או אחרי שני משפטים נשמע "אמא את חופרת". השיחות האלה קורות בצורה אקראית - בנסיעה במכונית כשנקפיץ לחבר או למכון, כשהוא יכין לעצמו אוכל, או כשאנחנו מבשלים משהו יחד והוא במקרה במוד כזה להיות בסביבה. זה קורה ברגעים בהם אין מתח, אין ציפייה ל"שיחה חשובה", כל המגננות יורדת והמרחב מאפשר שיחה. - אל תבהלו מהקושי.
לפעמים, הכי קשה לנו להשאר מאופקים ולא להגיב בפחד או בהלם כשהילדים חושפים משהו מטריד. אבל, התגובה הזו היא בדיוק מה שיגרום להם להפסיק לשתף. זה לא אומר שאנחנו מסכימים עם כל התנהגות. זה לא אומר שאנחנו אדישים למה שנאמר זה אומר שאנחנו עוגן יציב עבורם, שהם יכולים לספר גם דברים קשים ונעמוד בזה יחד איתם. - דברו בגובה העיניים, בלי להטיף.
אם אתה רוצה שילדך יקשיב לך, אל תדבר אליו כאילו אתה יודע יותר טוב ממנו. גם ככה הם חושבים שאנחנו דינוזאורים שלא מבינים כלום אז אם נתנשא עליהם, נבקר אותם או נוכיח אותם – נאבד את הקשב שלהם.
במקום להגיד: "אתה צריך להתרחק מילדים שעושים דברים כאלה" - אפשר לשאול: "איך אתה מרגיש כשחברים עושים דברים שלא נראים לך מתאימים?"
במקום להטיף - לשאול שאלות.
במקום להפחיד - להתעניין באמת.
במקום להניח הנחות - לבקש מהם להסביר. - לפתח שפה משותפת.
תחליטו יחד על מילת "קוד" למצבים שבהם הם מרגישים לא בנוח, במצוקה, רוצים צאת מסיטואציה ולא יודעים איך. הם ידעו שאם הם שולחים הודעה עם מילת הקוד אנחנו מבינים שהם זקוקים לנו כרגע, אנחנו באים לקחת אותם.
בלי כעס. בלי אכזבה. בלי ביקורת. בלי חקירות ושאלות ובלי איך זה קרה ומה חשבת לעצמך.
באים. לוקחים. מחבקים.
מחר. מחר יהיה זמן לשוחח על זה, לשאול שאלות ולהבין מה נכון לעשות.
עכשיו הם צריכים את הבטחון שלכם ולא את החינוך שלכם. - מותר לנו לא לדעת.
לפעמים הילד ישאל אותך שאלה שאין לך תשובה עליה. או שיספר לך על מצב שאתה לא יודע איך להתמודד איתו. וזה לגמרי בסדר להגיד: "וואו, זאת שאלה מעניינת/מצב מורכב. אני לא בטוחה מה הכי נכון לעשות. בוא נחשוב על זה יחד."
זה מראה להם שגם מבוגרים לא תמיד יודעים הכל, ושגם אנחנו בתהליך למידה - בדיוק כמוהם.
זה מלמד אותם שזה בסדר לא לדעת הכל ואפשר להעזר באחרים - זרקו לכם חכה – תפסו אותה.
הילדים שלנו לא תמיד יגידו: "אמא/אבא, אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב." לפעמים הם יזרקו הערה אגבית במעבר מהחדר למקרר, לפעמים הם יספרו לך סיפור על "חבר" שיש לו בעיה. לפעמים הם ישאלו אותך אם אי פעם שמעת על... או התמודדת עם מצב דומה..... אלו רגעים קריטיים.
הם בודקים את השטח. הם בודקים אם בטוח לפתוח את הנושא הזה איתך. התגובה שלך ברגעים האלו היא שתקבע אם ימשיכו לשוחח איתך ואם יהיו עוד רגעים כאלה בעתיד.
זוכרים – לא להבהל. לשאול מה דעתו, איך הוא מרגיש עם זה.... - תגדירו חוקים ברורים - עם סיבות ברורות.
ילדים צריכים גבולות. הם באמת צריכים. אבל הם צריכים גם להבין למה הגבולות האלה קיימים.
"אני לא מרשה לך ללכת למסיבה הזאת" - זה גבול.
"אני לא מרשה לך ללכת למסיבה הזאת כי אני דואגת שאין שם השגחה של מבוגרים ואני רוצה שתהיה בטוח/ה" - זה גבול עם הסבר.
כשאנחנו מסבירים את הסיבות מאחורי החוקים שלנו, אנחנו מלמדים אותם לא רק לציית, אלא גם לחשוב באופן ביקורתי על הבחירות שלהם. כך הם מרגישים שאנחנו מכבדים את האינטליגנציה שלהם וכך מרגישים פחות צורך למרוד - לא לשכוח את הכוח של "אני אוהב/ת אותך".
אני יודעת שזה נשמע בנאלי. אבל לפעמים, בתוך כל השיחות "החשובות" על סמים, על אלכוהול, על לחץ חברתי - אנחנו שוכחים את המסר הבסיסי ביותר: "אני אוהב/ת אותך. לא משנה מה.
זה אומר שהאהבה שלנו כלפיהם לא מותנית בהתנהגות מושלמת ואנחנו תמיד תמיד תמיד נהיה שם עבורם.
אז אל תפסיקו להגיד להם שהם חשובים לכם
שאתם אוהבים אתם
שהתגעגעתם אליהם
גם כשזה נדמה לנו שהם לא שומעים, הודפים, כועסים..... זה מחלחל
ולסיום - רק התחלנו...
אני רחוקה מלהיות מושלמת בכל הדברים האלה.
יש ימים שאני מדברת יותר מדי ומקשיבה פחות מדי.
יש פעמים שאני נבהלת כשאני לא צריכה.
יש רגעים שאני מפספסת.
אבל זה בדיוק העניין - זה תהליך.
אנחנו זורעים זרעים.
כל שיחה קטנה, כל רגע של הקשבה אמיתית, כל פעם שאנחנו בוחרים בכנות על פני נוחות - זה עוד זרע.
וכמו שכל גנן יודע - לא כל זרע ינבוט.
לא כל שתיל יגדל להיות עץ חזק.
אבל אנחנו ממשיכים לזרוע, בסבלנות, בעקביות, באהבה.
כי בסופו של דבר, השיחות האלה, הקשרים האלה - הן החיסון הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו מול הסכנות שבחוץ. לא ההפחדות, לא האיסורים, אלא היכולת שלהם לחשוב, להבחין, לשאול שאלות, ולדעת שיש להם לאן לפנות, עם מי לדבר ולמי לחזור.
אתם זורעים זרעים. גם כשאתם לא רואים את הצמיחה. גם כשנדמה שהאדמה קשה מדי. המשיכו לזרוע