בדרך אל האופק - מי אמר שצריך להיות "הכי" ?
הילדים שלנו לומדים שאם הם לא "הכי" או "מושלמים" או "מעולים" אז הם כנראה לא שווים
איך הם לומדים את זה ?
מהשיקופים שאנחנו עושים
כן, גם אנחנו (ההורים) חוטאים בזה, רודפים אחרי השלמות, אם זה לא מדהים זה לא שווה
שמעתם פעם מישהו מאחל לכם "שיהיה לך יום בסדר".... לא. תמיד יאחלו "יום מדהים/נפלא/מעולה..."
כי "בסדר" זה לא נחשב.
אי אפשר פשוט להיות אדם רגיל, ולהיות טוב ומסופק מבלי להיות סופר מיוחד, יוצא מן הכלל והכי טוב שיש ?
אנחנו חיים היום בתרבות תחרותית והישגית, כל הזמן בודקים את עצמנו בהשוואה לאחרים
רוצים לעלות עוד ועוד בשלבי הסולם.
הבעיה היא שאז אנחנו עסוקים כל הזמן בצורך להשיג את האחרים או לשמור שלא ישיגו אותנו
במקום להיות עסוקים בעשייה עצמה, בתרומה, במועילות ובחדוות היצירה.
אנחנו מגדלים את הילדים שלנו לתוך התרבות הזאת, דוחפים אותם על סולם התחרות
אנחנו מדברים את זה בלי הרף : נסיכה, מהממת, אלופה, תותחית, מושלמת, הכי יפה חכמה טובה נדיבה, הכי גדול חזק מהיר חכם... אנחנו מעודדים אותם לזה.
אנחנו מייצרים תחרותיות בין האחים, בין החברים, בין בני משפחה....
אפשר שכולנו נשב על ספסל אחד ארוך ארוך אל תוך האופק
כי לכולם יש מקום, וכל אחד טוב במשהו אחר
איתמר בן 4, הקטן מבין 4 אחים, מרגיש שצריך להיות הכי טוב כדי שיהיה לו מקום
אני מלמדת אותו שהוא טוב ומוצלח בדיוק כפי שהוא ללא קשר למיקומו מול האחרים
אני מראה לו שעצם העשייה זה כבר הכי טוב שיש
למשל :
- שיחקנו בגלגל עם מספרים, לאיתמר יצא 2 לי יצא 3
"ניצחת" הוא אמר לי, "לא ניצחתי, שלוש יותר גדול משתיים", עניתי. - שיחקנו מלחמה בקלפים
"אמא, נכון אני הכי טוב בזה" הוא שואל, "אני רואה כמה אתה נהנה לשחק מלחמה", עניתי. - חוזרים מסבתא, יוצאים מהאוטו הוא אומר "אמא בואי נעשה תחרות ונגיע ראשונים", אני עונה "בוא נראה כמה הרגלים שלנו חזקות בעלייה מהירה במדרגות"
אני מוציאה את ההשוואה, התחרותיות, הטיפוס על סולם הדרגות, הצורך בלהיות "הכי" ומלמדת אותם
שכמו שהם זה כבר הכי טוב שיש.
אני מעודדת אותם על הדרך ולא על התוצאה
על המאמץ, הכוונה והנסיון – כי זה מה שחשוב בחיים
אף אחד לא מצליח הכי תמיד, אבל חשוב לנסות ולהנות מהדרך
אז מי מצטרף אלי לספסל בדרך אל האופק ?