אוף! כמה שזה מתסכל
"הוא כבר יכול להתקלח לבד, הוא בן 6, אני יודעת שהוא יכול
אבל הוא לא רוצה. הוא רוצה אותי לידו.
אם אדרוש ממנו להתקלח לבד, תתחיל סגת בכי היסטריה זעם צעקות..... אין לי כח! הרבה יותר קל מהר ונוח לקלח אותו ולגמור עם זה בשלוש דקות.
אמרתי לו שהוא מספיק גדול ובוגר והוא יכול להתקלח לבד.
כשסיים להתקלח יצא מהמקלחת בבכי והטיח לעברי שאני אמא נוראית, שהשארתי אותו לבד, שאני לא מבינה שזה קשה לו והוא רוצה אותי לידו, ועוד כל מיני מילים פחות נעימות כיד הדימיון הטובה.
כואב לי עליו, בא לי לקחת ממנו את הקושי ולהחזיר לו את החיוך, אני מבואסת בשבילו, אני מרגישה חסרת אונים שאין לי את היכולת לעזור לו להתגבר על הקושי ולקחת ממנו את התסכול.
אני מתוסכלת וחסרת אונים"
כך ספרה לי אמא באחת משיחותנו
אנחנו חיים בעולם מודרני מתקדם המתפתח ללא הרף, תרבות חומרית, רוצים עוד ויותר והכי, להשיג מהר, להגיע מהר, לקבל מהר.
הכל קורה כל כך מהר וללא שום מאמץ. החדשות קופצות בטלפון מבלי שפתחתי טלויזיה או עיתון, קניות אני עושה בלחיצת כפתור ללא כל מאמץ, אני שולחת הודעה אחת והיא מגיעה בו זמנית למאות אנשים, המסכים במחשב ובטלויזיה מתחלפים כל כמה שניות, משחקים הפכו להיות בעזרת אצבע אחת בלבד ללא צורך להזיע בחוץ.
הכל זמין ומהיר, אין רגע אחד של המתנה מיותרת.
דווקא עכשיו, ובמיוחד עכשיו, חשוב לדאוג לאמן את הילדים שלנו בדחיית סיפוקים ועמידה בתחושת תסכול.
היכולת להכיל תסכול ולדחות סיפוקים הן חלק מהמיומנויות החברתיות והרגשיות שילדים אמורים לרכוש כדי להתפתח ולהיות מבוגרים עמידים עם חוסן נפשי.
זה חלק מהחיים. אם לא נאמן אותם עכשיו כילדים, כשיתבגרו ויאלצו להתמודד עם החיים יהיה להם מאד קשה.
ילד שלא חווה תסכול ולא מתמודד עם דחיית סיפוקים, לא מתאמן על המיומנויות האלה, לא ידע להשתמש בהן בעתיד.
הורים רבים, מתוך אהבה גדולה ורצון טוב להיטיב עם ילדם, פעמים רבות עומדים בין הילד לאתגרי החיים :
איך אנחנו מהווים מכשול לילדים ?
- קשה לך לשטוף כלים – אני אשטוף
- קשה לך ללכת לביהס – אני אקפיץ אותך
- קשה לך להכין את עבודת החקר במדעים – אני אכין לך את העבודה
- קשה לך שהמורה דורשת לעשות משהו למען ביהס – אני אדבר איתה ונסדר את זה
- קשה לך כשיש ילד שמתייחס אליך לא יפה – אני אדבר עם אמא שלו
- קשה לך שלילדים אחרי יש טרקטורון – אני אקנה לך גם
- קשה לך להפסיק לראות את התוכנית/המשחק – אל תפסיק, אני אחכה
- קשה לך לקום לעזור לי – לא צריך, אני אתאמץ ואסתדר
- קשה לך לסדר אחרייך – אני אסדר
אני יכולה להמשיך עם הדוגמאות אבל נראה לי שהבנתם את הרעיון
כשזה כתוב ככה, כרשימה, זה נראה לנו שאנחנו לא מתנהגים ככה,
תחשבו עם עצמכם על כל הפעמים שהילדים שלכם הביעו תסכול או קושי ואיך הגבתם
אתם תגלו שכנראה לא מעט פעמים נחלצתם לעזרתם, פתרתם עבורם או פתרתם אותם מעשייה.
כן, בהחלט צריך לעזור לילדים, להנחות, לכוון, לתמוך. אבל לא לעשו במקומם.
3 דברים אנחנו משיגים כשאנחנו נותנים להם להתמודד לבד גם אם זה מתסכל אותם :
- כשאנחנו עושים עבורם או במקומם אנחנו מעבירים להם את המסר "אתה קטן, חלש ולא מסוגל ולכן אני עושה במקומך". האם זה המסר שאני רוצה להעביר לילד שלי, האם זה הדימוי העצמי שאני רוצה שהוא יפתח לעצמו לחיים? מה הסיכוי שעם דימוי כזה הוא יצליח לעשות משהו בעתיד או בכלל לנסות לעשות משהו אם מראש יש לו מחשבה על עצמו שהוא לא מסוגל ולכן כנראה יכשל (... אז אולי כדאי להמנע מראש)
- הרחבת ראיית האחר – הוא לא חי לבד על הפלנטה הזאת, לכל אחד יש חלק ותפקיד, זכויות וחובות. על כולם לתרום כפי יכולתם למען חיים חברתיים טובים, הם לומדים לראות גם אותנו כאנשים נפרדים שלא נמצאים שם רק על מנת לספק להם שירותים.
- אם הוא כבר תרגל תסכול וחווה דחיית סיפוקים, בפעם הבאה שיתקל בתחושות כאלה לא יתמוטט מזה. הוא כבר מכיר את זה ויודע שיוכל להתגבר, שאחרי שנופלים קמים, כי זה חלק מהחיים.
מהו תסכול מותאם ?
תסכול הוא רגש שנוצר כאשר אדם עומד בפני אתגר ברמת קושי גבוהה מדי ביחס ליכולתו.
תסכול הוא מנוף לצמיחה. כמו משקולת לחיזוק השרירים – קשה אבל מפתח.
בני אדם מטבעם נולדים עם היכולת לצמיחה והתפתחות, היכולת לנוע מעלה כלפי התגברות על מכשולים.
הינה כמה דוגמאות לתסכול מותאם :
- כשילד בכתה א' נדרש לכתוב עבודה בת שלושה עמודים זה לא ריאלי, אבל אם הוא נדרש להכין 2 עמודים בחוברת לשיעורי הבית, זה הגיוני, לא קל, אבל עם מעט מאמץ יוכל לעשות זאת – זה תסכול מותאם
- כשילד בכתה ו' נדרש לנסוע לעיר אחרת בכוחות עצמו מבלי שמכיר זה לא ראלי, אבל אם נדרש לנסוע לחנות בתוך הישוב זה מותאם
- כשילד צריך לוותר על כל חבילת הבמבה שלו למען ילד אחד זה לא מתאים, אבל כשהוא צריך לחלוק עם הילדים שסביבו זה מותאם
- כשלא על כל דבר שיבקש או ירצה נאמר "כן" או שמיד נעמוד לשירותו בכל זמן, ניתן לו להתאפק ולחכות
תסכול מותאם הוא פעולה מאתגרת שמצמיחה ומפתחת את היכולות הפיזיות הרגשיות והחברתיות.
מתי אנחנו כן מצליחים להכיל את התסכול של הילדים ?
כשתינוק בן שנה מתחיל ללכת, עושה כמה צעדים ונופל, אנחנו לא אומרים לו "אתה כזה חמוד, אבל עזוב, זה מורכב ואתה לא תצליח, חבל על המאמץ, חכה שנה-שנתיים זה יבוא לך יותר בקלות"
אנחנו עומדים כמה צעדים ממנו מחייכים חיוך גדול מושיטים ידיים ואומרים לו "בוא אלי", וכשהוא נופל אנחנו ממשיכים לחייך ואומרים לו שוב "בוא אלי" בזרועות פתוחות. כי אנחנו מאמינים שעם התרגול תתפתח היכולת, אנחנו מאמינים בו, אנחנו יודעים שהוא יצליח.
התסכול שלו באותו הרגע לא גורם לנו לחשוב ולא לשנייה שלעולם לא יוכל ללכת, אנחנו מאפשרים לו להיות קצת מתוסכל כדי שיוכל להתפתח – תסכול מותאם.
כשמתחילות לצמוח השיניים הראשונות, החניכיים נפוחות ואדומות, הוא בוכה ולא ישן בלילות, כואב לו ולא נעים לו. היינו רוצים לקחת ממנו את הכאב הזה אבל אנחנו מבינים שזה חלק מההתפתחות והגדילה, כואב עכשיו – בריא אחכ.
אנחנו מחבקים, מנענעים, שמים קצת קרח, שרים שירים מרגיעים ובעיקר אוהבים תומכים מכילים ומאמינים שהוא יכול להתגבר על הקושי והכאב
אותו הדבר בדיוק אנחנו צריכים לעשות כשהם גדלים ומתמודדים עם קשיים ותסכולים במציאות הקיימת.
לאהוב, לחבק, להכיל, להבין את הכאב שלהם, לא לבטל אותו, לתת לו מקום ונוכחות, לתת לו שם (אתה מתוסכל, זה לא נעים, כואב לך, קשה לך, מפחיד אותך...), לנרמל (זה באמת לא נעים כשרוצים משהו וזה לא מצליח), להאמין בהם שהם יכולים להתגבר, לסמוך עליהם, להיות איתם ולצידם.
אנחנו לא יכולים להכיל את התסכול שלהם אבל מצפים שהם יכילו את התסכול של עצמם... בעייתי משהו.
נתחיל בכך שאנחנו נכיל את התסכול שלהם, מתוך אמונה בהם שיצליחו להתמודד, ולאט לאט גם הם ילמדו להכיל את התסכול של עצמם.